פרשת “מַטּוֹת”: שתי תמיהות ועוד שתיים / מוטי לקסמן

פתיחתה של פרשת “מַטּוֹת”, מעוררת לפחות שתי תמיהות.

הפרשה נפתחת בדברי משה: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'” (במדבר ל, ב).

התמיהה הראשונה היא במונח מושא הפנייה, “רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת”. ביטוי שאין לו אח ורע בכל התורה כמציין מושא פנייה של משה [1].

התמיהה השנייה מבוטאת בכך שהכתוב מתחיל בפניית משה לעם ללא הטרמה של הנחיית אלוהים לגבי הנאמר [2].

נפתח בהצגת הבנות אחדות של פרשנים שונים, בחלק השני נפליג הלאה.

אין קושי מיוחד לגבי מובנו של הביטוי עצמו “רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת”, מקובל שהכוונה היא למנהיגות [3].

אשר לגבי השימוש בביטוי כאן, בפרשת “מַטּוֹת”, יש דעות שונות.

יש המקשרים זאת למסופר בהמשך, דיני נדרים. רש”י מקשר זאת לטענה שרק יחיד מומחה, מן ההנהגה יכול להפר נדר [4]. רשב”ם מקשר זאת לנאמר בפרשה השבוע הקודמת בעניין תרומות לבית המקדש בשלושת הרגלים [5]. אחרים מציעים קשר להתנחלות העתידה בארץ לפי מטות [6].

אנו נלך בעקבות רש”י והרמב”ן, שכאמור לעיל, מבינים את צורת הפנייה בהקשר לנדרים.

נדר אפשר להגדיר כך: ‘התחיבות לעשות משהו או להימנע ממשהו’.

הכתוב בפרשה אינו ממליץ לנדור נדר או להימנע מכך אלא מפרט נודרים שונים ומחויבותם למלא אחר הנדר: “אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” (במדבר ל, ג). סופר קהלת מתייחס לכך וטוען: “כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם: טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם” (קהלת ה, ג–ד). סופר קהלת חוזר על קביעת התורה שהנודר חייב לקיים את נדרו, אבל מוסיף שעדיף לא לנדור אם אין כוונה לקיים את הנדר. חכמינו חלוקים לגבי הנדר: “ר’ מאיר אומר טוב אשר לא תדר, וטוב משניהם מי שהוא נודר ומשלם. […] ר’ יהודה אומר טוב אשר לא תדר, וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר” (ויקרא רבה, פרשה לז).

הכתוב בפרשת “מַטּוֹת” עוסק לא בסתם נדר אלא בנדר לה’, נדר לאלוהים.

נתון זה מביאני להעלות שתי תמיהות נוספות

האם נדר לה’, שאיננו דבר יומיומי, מצדיק דיון מיוחד וכל כך מפורט בתורה? אחת המשמעויות של נדר לה’ היא בהתחייבות להעלות קרבן. האם לא היה מתאים יותר לשלב את הדיון הנוכחי בנדר תוך כדי דיון בכללי תהליך העלאת קורבנות בבית המקדש, בנסיבות ובתנאים לכך?

תמיהה שניה, אדם שאינו נודר נדר מה טעם יעסוק בדיון בו?

ואכן, בדיקת סיפורי המקרא מעלה שפרט לאזכורי נדר בהקשר לקורבנות הזבח אין סיפורים רבים על נדרים [7].

אם-כך, מדוע דיון מפורט כל כך בנדרים?

לטעמי, הכתוב בפרשת “מַטּוֹת” מכוון להיקף רחב יותר. אנו נמצאים בעולם ההבטחות. האם אנשים מקיימים הבטחות, הבטחות בין אדם לאדם?

גם הכתוב המקראי עוסק בכך.

סיפור לבן, יעקב ורחל הוא סיפור קלסי של הבטחה שאינה מקוימת והעולם אינו מתמוטט (בראשית כט, יח–ל).

לעומת-זאת, מסופר שההבטחות ליעקב וליוסף לקברם בכנען מקוימות (בראשית מז, כח–לא; נ, ד–יד, כד–כו; שמות יג, יט). ואולי גם המלכת שלמה, למרות שאין במקרא תיאור הבטחה כזו [8].

כלומר, במקרא אין הרבה סיפורים על הבטחות בין בני-אדם.

ואולי זה הטעם של הכתוב בפרשת “מַטּוֹת”: כאשר אדם מבטיח לאדם אחר משהו, והמבטיח הוא במעמד של אחריות הוא חייב לקיים!

זה נשמע אולי פשוט, אבל כמה הבטחות מתממשות גם בימינו אנו?

ולכן, אולי משה קיווה, שאם הוא יעביר את המסר למנהיגי העם, לראשיו “אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת”, הם ישרישו נוהג חיים מסוים.

העניין הוא שמנהיגים הם לא תמיד דוגמא ומופת לקיום הבטחות…

 

<><><><><>

[1] הביטויים הנפוצים שמציינים את מושא הפנייה של משה הם “אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל”, “אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “אֶל הָעָם”. בנוסף לביטויים נפוצים אלה מצויים ביטויים יחידאים נוספים לציון מושא הפנייה של משה כמו “כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “הָעֵדָה”.

[2] “והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? (רשב”ם על אתר); “לא הקדים הכתוב לאמר בכאן, וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה’, כמו שאמר […] בשאר פרשיות” (רמב”ן על אתר).

[3] “מנהיגי השבטים” (יונתן); “הנשיאים” (רש”י); “שופטים” (רשב”ם): “נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם” (הרמב”ן).

[4] “חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל […] ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות (רש”י על אתר) כך גם רבנו בחיי. כך גם הרמב”ן שמוסיף גם : “ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט” (רמב”ן על אתר).

[5] “למעלה כת’ אלה תעשו לי”י במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם, שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים […] הלך משה ודבר אל ראשי המטות, […] כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרְגַלים (רשב”ם על אתר).

[6] וראשי המטות לבני ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם […], ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (להלן לד יז), או שהיו אחרים, כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם” (רמב”ן על אתר).

[7] הסיפור הראשון בו מוזכר נדר הוא כאשר יעקב בורח מפני עשו אחיו: “וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ” (בראשית כח, יב). לאחר הבטחות אלוהים יעקב נודר: “וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח, כ–כב). בהמשך מסופר שיעקב מתכוון למלא אחר הנדר (בראשית לא, יג).

בחומש ויקרא מוזכר הנדר פעמים אחדות בהקשר להעלאת קורבנות לה’, למשל: “וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל: וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף,  (ויקרא ז, טז–יז). ובסיכום בדברים נאמר: “מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה’ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ” (דברים כג, כד).

דיני הנזיר מעלות שוב את הנדר: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'” (במדבר ו, ב).

המלחמה עם מלך ערד מביא נדר נוסף: “וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה’ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה” (במדבר כא, ב–ג).

סיפור בת יפתח הוא תיאור נוסף של נדר לה’: שופטים יא, ל–לט.

נדרה של חנה אם שמואל מבטא את הבטחתה למסור בנה לעבודת ה’ (שמואל א א).

שימוש ערמומי בנדר נעשה על יד אבשלום שמורד באביו דוד (שמואל ב טו, ז–י).

גם ספר יונה מעלה תיאור של נדר לה’ (יונה א, טז; ב, י).

[8] “כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה” (מלכים א א, ל).

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *