פרשת וַיֵּרָא: אברהם אבינו היה איש משפחה מפוקפק / גל א. קמינקא  חשון תשע”ז.

פרשת השבוע, פרשת וַיֵּרָא, עמוסה באירועים סוערים ונושאים רבים למדרש והסבר: ביקורם של שלושת המלאכים אצל אברהם והבטחתם שלא תאומן ש”כעת חיה והנה בן לשרה אשתך” (שרה אכן לא מאמינה), הרס סדום וסיפור הצלתו של לוט—ללא אשתו נציב המלח ועם בנותיו שמפגינות התנהגות לא נאותה באופן קיצוני—מעברו של אברהם לעיר גרר (שם נלקחת שרה אל בית המלך), לידתו של יצחק, גרוש הגר וישמעאל, ולבסוף עקדת יצחק.  אפשר לבלות את כל השנה במדרשים על בסיס כל הארועים האלו, אבל הדף קצר, וכך גם הזמן העומד לרשותי, היות ומוטי רוצה שאשלח את הכתוב בעוד מספר שעות בודדות.

אז במקום לתקוף כל ארוע וסיפור לחוד, אני רוצה לכתוב ממבט על, על התמונה הגדולה שנגלית לעיננו.  יותר מכל סיפור שהפרשה מעלה, ויותר מכל לקח, עולה בי רק תחושה גדולה של כעס על אברהם אבינו.  זה מאד לא בון-טון לדבר על כעסים על אבי האומה, ובפרט שהכתוב מייחס לו תכונות נעלות.  אבל מצד שני, ארועי השבוע הקודם לימדו אותנו שבכל זה יש משהו בהימנעות מהתחסדות ופוליטיקלי קורקט: אני כועס על אברהם.

ראו את הדברים ממבט על, מבט על התמונה הגדולה.  אברהם רץ ומטפל בשלושה אורחים ומשקה אותם, ומאכיל אותם, ומתייחס אליהם בכבוד רב—ללמדנו על הכנסת האורחים שלו.  הוא גם מתווכח עם הקב”ה על הרס העיר סדום, ומתמקח איתו—עם מלך מלכי המלכים (!!)–על כמה צדיקים בסדום צריך למצוא על מנת להציל את העיר. רבים רואים בכך (בצדק) גם כן עדות להיותו של אברהם צדיק גדול.

אבל כשהסיפורים מתייחסים למשפחתו של אברהם—לאשתו, פילגשו המוכרת, וילדיו—פתאום מתגלה אברהם  בחרפתו.  על אנשי סדום שאותם הוא לא מכיר הוא מרחם מספיק כדי להתווכח עם ה’, אבל אין לו צורך להתווכח על חיי בנו יצחק?  זרים זוכים ממנו להכנסת אורחים ברמה הגבוהה ביותר, אבל הוא גורם לאישתו—ע”י הצהרתו ששרה אימנו הינה אחותו—להלקח לבית מלך גרר, כדי להפוך בעל כורחה לפילגשו של המלך?  הוא כועס על שרה משום שלא מאמינה למלאכים שיוולד לה בן (דבר שהוא עצמו, בפרשה קודמת, גם כן לא האמין בו), אבל לא כועס עליה כאשר היא דורשת שישלח את הגר וישמעאל—בנו הבכור—למות במדבר?

זאת ועוד.  זו תופעה חוזרת, גם בהיסטוריה של אברהם, וגם בקרב בני משפחתו.  אברהם עשה את אותו הדבר לשרה בפרשת לך לך (במצרים). לוט—קרוב משפחתו הידוע—עושה זאת לבנותיו, שעה שהוא מציע לאנשי סדום שיתעללו בבנותיו ובלבד שישאירו את אורחיו ללא פגע.

איזה מין אנשים הם אלו?  איזה מין אדם מוכן לצאת לקרב אינטלקטואלי עם האל על מנת להציל את הרחוקים ממנו, את הזרים לו, את הלא מוכרים, שהוא יודע על חטאיהם—אבל נמנע ממילה של תחנונים כדי להציל את בניו?  איזה אדם מוכן (מראש!) לאונס אשתו, כחלק מחיפוש אחרי איכות חיים גבוהה יותר?

בתחילה חשבתי שאולי אברהם, הצדיק הגדול, כל כך רואה את הזר הרחוק, שהוא שוכח את מי שהוא קרוב, למעשה קרוב משפחה. מין מעלה מיוחדת של צדיקות. אך לא זה העניין.  כאשר לוט בן אחיו נופל בשבי במהלך מלחמה (פרשת לך לך הקודמת), אברהם רודף אחרי השובים—ארבעה מלכים—ומנצח אותם על מנת לשחררו.   איפה הנחישות הזו בהתמודדות עם איומים על יצחק? על הגר וישמעאל?  על שרה?

במקום אחר כתבו חז”ל: כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.  האם אברהם אבינו לא מפגין זאת ממש בפרשה הזו?    מרחם על אנשי סדום, ומתאכזר להגר וישמעאל.  מכבד את האורחים, ומבזה את אשתו.

הכתוב שם אותנו בעמדת צופים מהצד בעלילות הגרפיות והאלימות שמתוארות בו.  איננו יכולים להתערב, אלא רק לחרוק שיניים. התסכול מוליד כעס.  איך לא נכעס על המיזוגניות שעולה ביחסו של האיש לנשותיו שלו עצמו?  איך לא נכעס על ההזנחה של ישמעאל וההתעללות ביצחק?  על מה שהארועים האלו עושים לאימותיהם?

הכעס על התנהגותו של אברהם אבינו עולה ומפעפע במיוחד בשבוע הזה. כבר עבר זמן מאז הזמנים שבהם אברהם מזנה את אשתו תמורת כלכלה. חשבנו שאנו בעולם אחר.  ואז בארה”ב נבחר לנשיא איש שהתייחסותו לנשים—כולל נשותיו שלו—מחפירה ואיומה. הוא נבחר בבחירות שאליהם הגיע ציבור הבוחרים הקטן ביותר מזה 20 שנה: 55.4%, רק במעט יותר מ 53.5% ב 1996.  הוא נבחר, כך נאמר, ע”י גברים לבנים כועסים, וגם לא מעט נשים כועסות, שיצאו להצביע בכמויות רבות במיוחד במדינות שבהם האיש הזה היה צריך את הבוחרים.

ועכשיו, גם אני כועס.  ויחד איתי כועסים עוד רבים.  וכאן גם אולי הפואנטה:  מעשיו של אברהם אבינו היו לפני שנים רבות מאד, ואין דבר שניתן לעשות כדי לשנות אותם, או להסיר את חרפתם.  אבל התקדמנו מאז, ובעיקר, יש לנו לאיפה לנתב את הכעס פעם בכמה שנים. אני מקווה שכמו שהגברים הלבנים הכועסים בחרו לנתב את כעסיהם לטובתו של נשיא ארה”ב הנבחר, כך גם אנחנו—גברים לבנים כועסים אחרים, וכל הציבור הרחב שאיתנו—נדע לנתב את כעסינו בבחירות הבאות.  שם או כאן.  אם יש משהו שלמדנו בבחירות בארה”ב זה שמי שכועס משפיע.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *