“מחוברים בימי קורונה”

נרשמתי  לסדנת כתיבה. מזה זמן רב אני חושבת : הגיע הזמן שאכתוב את זיכרונותי. הגיע הגיל.

ומה יותר מתאים מימים אלו? סגורים בבית בימי הקורונה. זמן נפלא לכתיבה. ואני לא מצליחה לכתוב. סופר היה קורא לזה ” מחסום כתיבה” . אני לא סופר. אבל התחלתי לכתוב דברים כבר לפני כמה שנים . עכשיו- זה יכול להיות בדיוק הזמן ! ולא הולך. נרשמתי לסדנת כתיבה.אולי  הסדנא תעזור לי להיפתח.

המתרגל נתן לנו תרגיל:

כתבו מכתב לעורך הסדרה ” מחוברים” , זו הסדרה שבה מתקינים לך מסרטת וידיאו בבית למשך שישה חודשים , ואתה הופך לשחקן בסדרה. כתבו כך שיווצר עניין אצל עורך “מחוברים” לצרף אתכם לסדרה. אני סוגר את ודיאו ל- 5-10 דקות בהן תכתבו, אחזור למסך הזום ואשמח לשמוע מה כתבתם.

הנה מה שכתבתי אני:

עורך “מחוברים” היקר!

אני מבקשת להצטרף לצילומי הסדרה שלך .

בעלי ואני במלכודת בימי הקורונה. אנחנו לכודים בבית בן שתי קומות וגינה.

אם המצלמה תלווה אותי בבית אקח את הצופים , ראשית, לקומה התחתונה .בחדר הצמוד לסלון , הוא החדר שהיה המשרד של שלמה , בעלי , משרד לשמאות מקרקעין ובו עבדו הוא , שמאי נוסף ומזכירה, בחדר הזה מככבים עכשיו מקררים. יותר נכון – מקרר ומקפיא. המקרר מיועד לאוכל עבור הילדים והנכדים לימי חול , והמקפיא- למאכלים לשבת,לילדים ולנכדים.

 ממשרד השמאים נותר לבעלי שולחן קטן אחד , טלפון ומדפסת. די והותר לפנסיונר. עכשיו חשוב האירוח של הנכדים.

במטבח תמצא המצלמה את המקרר השלישי , זה המקורי , שמלפני הקורונה ומלפני הפנסיה. אם נפתח אותו נגלה הרבה סירים קטנים . עוד לא החלטנו ,שלמה ואני,  מה אנחנו אוהבים לאכול לבדנו, בלי הילדים והנכדים.

עולים במדרגות . ואני רואה בעיני דמיוני את הנכדים הקטנים שהיו יושבים שניים – שניים על המדרגות עם ארטיקים. באיזו הנאה והתענגות ליקקו את הארטיקים . המדרגות הגדילו את מתיקות הארטיק.

בקומה העליונה אליה עולה עכשיו המצלמה – חדר אחד שעל דלתו תמונה מודבקת על עץ , תמונה של הנכדה הגדולה. ” איה” , חרוט מתחת לתמונה. ומתחת לתמונה מדבקה מנייר פשוט,דק, עליה כתובות בעפרון , בערבוב, אותיות בעברית בכתב ראי ואותיות באנגלית . רק מי שמכיר ויודע את שמה של הנכדה הקטנה שלנו יוכל לזהות בערבוביה הזו את השם  “ארבל”. פעם, כשהגיעה לארץ  לחופשה מהשהייה של כמה שנים בלונדון, נאבקה עם איה הגדולה על הבעלות לחדר. כדי לסמן את החדר כטריטוריה שלה , או לפחות , גם שלה, הוסיפה את המדבקה עם שמה, מתחת לתמונה של איה.

על הדלת של החדר השני טור של מדבקות של ” קיטי” ומתחתיו – טור מדבקות של ינשופים – עדות למאבק בין הבנות ,כשהיו קטנות ואהבו את קיטי , לבין הבנים שביקשו להציג את גבריותם במדבקות הינשוף.

על השינה בחדרים האלה היתה מתקיימת תחרות. מי יישן כאן הלילה ולמי אומרים בהתנצלות ” בפעם אחרת”.

 ולחשוב שלפעמים אנחנו סרבנו. לפעמים היינו עייפים מדי, לפעמים רצינו לישון טוב בלילה , בלי שיעירו אותנו, ולפעמים רציתי לקרוא ספר שמחכה לי ,ולא רציתי נכד שיפריע לי .עכשיו, אין מי שיתחרה על השינה בחדרים האלה. הספרים שעל האיצטבות המלאות והעמוסות שלאורך הקירות לא מסמנים  לי עכשיו שום עניין דחוף לקרוא אותם. הם עומדים כזכרונות לנושאים אותם לימדתי בשנות ההוראה שלי, לנושאים של ספרות ויהדות שבהם התעניינתי.  ספרי מופת שלפעמים שקעתי בקריאתם  ולא רציתי  לבלות ערב בסיפורים אל תוך הלילה עם נכד שלא ” בא לו ”  להירדם , או עם נכד שהחליט  בשלוש לפנות בוקר  ש” בא לו”  ללכת לאבא- אמא, עכשיו, מיד.

קול של שיר. ” הכל זהב, כן הכל זהב. ” צליל הנייד.  נשמע מהקומה התחתונה. זה רינגטון ששרו והקליטו הנכדים. בכל פעם שהנייד מצלצל נדמה לי שהם פה, בבית. ואני  עוצרת את עצמי מלצעוק תשובה :” כן. אני באה”. עכשיו צריך לרוץ אל הנייד, למטה. להיזהר שלא להחליק במדרגות. ולהזכיר לעצמי שוב ושוב שאני צריכה לקחת אתי תמיד את הנייד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

” צרות של עשירים” , אני מגחכת לעצמי. קשה לך? הבית גדול עליך? הנכדים, שעבורם הכנתם את הבית הזה כבר לא מגיעים? תעברי. לעבור? מי עובר היום? מי קונה? מי מוכר? מי יוצא מהבית? משלוח, ועוד משלוח, ועוד משלוח…

שניה לפני שאני מתחילה לרדת לנייד המצלצל אני רואה על השולחן שבמעבר את המכונית הקטנה. המכונית שהשאיר הנכד הקטן מזכרון יעקב כשבאו לבקר אותנו בשבת האחרונה. ביקור בימי הסגר. ביקור אסור. הוא הניח אותה על השולחן כשיצא מחדר האמבטיה , לשם הוא לקח  אתו כל צעצוע שראה בסביבה. כבר עבר כמעט שבוע מאז שהיו פה . בכל פעם שאני עוברת שם , עולה, יורדת, יורדת, עולה, אני רואה אותה שם. שלמה אוהב סדר. עבורו אני מקפידה שכל דבר יהיה במקומו. אני יודעת שצריך להחזיר את המכונית למגירת הצעצועים. אבל אני לא מחזירה. כאילו אמיתי הקטן עוד פה.  אבל עכשיו, בהחלטה פתאומית, אני מעבירה  אותה מהר מהר למקומה. היא מעלה בי יותר מדי געגועים, עד כאב.

מה ההתבכיינות הזו, אני כועסת על עצמי. ימי הקורונה יעברו. והנכדים יחזרו!

אני יורדת למטה לנייד המצלצל וסוגרת אותו. אין לי חשק לדבר עכשיו.

הטלפון הנייח – האלחוטי מצלצל. שלמה מרים את השפופרת . הוא פותח את דלת הבית ויוצא לגינה עם השפופרת בידו , מקפיד לסגור אחריו את הדלת.  הוא צריך פרטיות כשהוא מדבר. המרחב בתוך הבית קטן עליו, חונק אותו…  

אהובה שחר, אוקטובר 2020

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *