סיפור קצר על מה שאני עושה לאחרונה בימי הקורונה:

בחופשה הכפויה של הסגר הנכדים תקועים בביתם, ואני רחוקה וסגורה בביתי ואיני יכולה לעזור.

התחלתי להתכתב במייל עם נכדתי בת ה – 12. ילדה חכמה.

כשאני מספרת לה על נעורי לפני 70 שנה זה נשמע כמו שיעור בהיסטוריה.

וההשוואות בין אז לעכשיו מאלפות. היא מתפעלת מן הקידמה הטכנולוגית, וכותבת:

איזה מוזר זה שהעולם לא מפסיק להשתנות.
לפני שבעים שנים בשביל להצטלם אנשים היו מזמינים צלם אל ביתם, והיום לכל אחד יש מצלמה ניידת משלו, והוא יכול לצלם בה מה שהוא רוצה.
לפני שבעים שנה הרעיון הזה כנראה היה עתידני ומרתק.
אולי גם זה, שסבתא מתכתבת עם הנכדה שלה, ובתוך לחיצה המכתב עובר ממקום אחד לשני, היה רעיון מרתק בעבר. 

וכשאני אספר לילדים שלי על החיים “העתידנים והמרתקים” שלי הם יצחקו לי, 

כי כנראה שבעתיד יהיה משהו עוד יותר עתידני ומרתק. 

ואני מספרת לנכדתי שמה שהעסיק אותנו בנעורינו היה תיקון העולם מבחינה מוסרית וערכית. 

חיִינו הלכה למעשה בשתי מהפכות – ציונית וסוציאליסטית (קיבוץ). 

ואני מרגישה צורך להסביר לה מה מסתתר אחרי שתי המילים היפות והנשכחות האלה.

גם הציונות והסוציאליזם היו רעיונות “עתידניים”…

אוקטובר 2020

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *